"עלילת דמשק" המכונה גם "נס באדרה תומה", היתה עלילת הדם הראשונה בסוריה וראשונה בכל ארצות האיסלאם בכלל. עלילה זו היתה על רקע דתי, ע"פ הדעה הקדומה והשגויה שכביכול, היהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית מצות.
סדר המאורעות מובא כאן ע"פ: עדויות, מכתבים ורישומי היסטוריה על העלילה.
ביום רביעי, ראש חודש אדר א' שנת הת"ר  (5 בפברואר 1840 למנינם) נעלם כומר צרפתי בשם תומס. הנוצרים  קוראים לכומר "אב" - "פאדרה" בספרדית, והערבים שאינם מבטאים אות פ' דגושה אלא מחליפים אותה באות ב' קראו לו "באדרה", וכן שמו של הכומר "תומס", נשתנה בהיגוי הערבי ל"תומה", ומכאן זכורה שם העלילה כנס "באדרה תומה".
כומר זה היה רופא במקצועו, והיה רגיל לצאת ולבוא בשכונות היהודים, המוסלמים והנוצרים. באותו יום לקראת ערב, נכנסו הכומר ומשרתו הנער איברהים עמארה, לשכונת היהודים, כדי לתלות מודעות אודות מכירה פומבית של עזבון השייך לנוצרי נתין אוסטריה, אך לא יצאו משם, ומאז לא נודעו עקבותיהם.
ישנן שתי גרסאות על סיבת העלמם: או שגברה מאד קנאת אחיו הערלים במעמדו הרם והרגוהו, או עקב סכסוך עם מוסלמי סוחר פרדות שהכומר חירף אותו ואת דתו בלשון קשה, עד שהמוסלמי נשבע להרגו.
בערב ההוא חיפש הרוקח של בית החולים המקומי את הכומר תומס, כדי להשיב לו ספר ששאל ממנו. הוא לא מצאו גם למחרת, ודיווח על כך לז'אן בודן, מזכיר הקונסוליה הצרפתית בדמשק.
תיכף העבירו קול בחוצות העיר על דבר העלמו, וערכו חיפוש בביתו אך לא מצאו דבר מלבד תבשיל שרוף בקדירה מונחת בתנור. כשהתברר שהפעם האחרונה בה נראה הכומר היתה בהכנסו לשכונת היהודים, ולא שב משם, טפלו שקר על היהודים שהם רצחו אותו כדי לקחת מדמו לאפיית המצות. השמועה עשתה לה כנפיים והתפשטה במהירות כאש בשדה קוצים, המון העם המוסת החלו מקללים, מבזים ומחרפים את היהודים.
הנזירים הקתולים הכניסו את דבר העלילה באזני הקונסול הצרפתי ראטי מינטון שהיה שונא ישראל ידוע, וזה הגיש תלונה רשמית למושל העיר, השריף פחה, שהיה ממונה מטעם "מוחמד עלי", השליט העליון. היה זה ביום שישי, והפחה שקל בדבר עוד יממה. בעיצומו של יום השבת הסתערו שוטרים על שכונת היהודים, וערכו חיפושים בכל בתי היהודים.​

ציור של באדרה תומה ומשרתו איברהים
מאוסף ד"ר אליעוז חפר

אחד היהודים סיפר בתום לב שפגש את הכומר תומס ליד המספרה של שלמה נגרין, המכונה סלימאן אלחלאק (=הסַפָּר), כשהוא עסוק בהדבקת מודעה. חיש הגיעו למקום מפקד המשטרה ומלוויו, והמודעה המדוברת עודנה תלויה שם. נגרין נעצר מיד.
כמו כן גזר השריף לפתוח את קברי היהודים שנפטרו בשבוע האחרון, להוציא את הגופות ולבדוק אם לא נטמנה שם בהיחבא גם גופתו של הכומר הנעלם. קול זעקה ויללה נשמע בכל העיר בראותם את גופות הנפטרים בניוולם מושלכים כפגרי בעלי חיים על פני השדה.

ציור של השריף באשא של דמשק
מאוסף ד"ר אליעוז חפר

והוציאו אותם משם בבהלה ובהכאות. רק אחרי השתדלות מרובה של נכבדי הקהילה הסכים הפחה לתת אורכה בת שלושה ימים. מיד בחזרתו נתקבצו כל היהודים בבית הכנסת אלפרנג', כי שם היה מתפלל הרב תדיר, ופתחו את ההיכלות וספרי התורה, ורבי יעקב הודיעם שגזירה קשה נגזרה עליהם,

מצבות הרוסות בבית הקברות הישן בדמשק

ביום שלישי ה-11 בפברואר, בעת המנחה שלח המושל להביא את החכם באשי מורינו הרב יעקב ענתבי זיע"א, וציוה להביא עמו עוד שני תלמידי חכמים גדולים, והלכו אתו החכם שלמה הררי ע"ה והזקן החכם חלפון עטייה ע"ה.
בבואם לפניו הכריח המושל את חכם יעקב ענתבי ע"ה שיכרע על ברכיו, ותבע ממנו להשיב את הכומר כי לא ראוהו יוצא משכונת היהודים. כשניסה החכם לטעון להגנתו הכהו על ראשו ועל פניו, ואמר לו שאם ידבר עוד יחתוך את לשונו. אחרי האיומים גזר עליו שאם לא יביאוהו תוך כ"ד שעות יחתכו את ראשם של שלשת החכמים וישליכם ברחובות העיר, וכן יהרוג יהודים עד אין מספר והנשארים יגרש ויפזר עד שלא ימצאו שני יהודים במקום אחד,
ונשא דברי התעוררות וכיבושין לשוב אל ה' בלב שלם אולי ירחם להצילם מהצר הצורר. בבכי גדול ובלב נשבר הוציאו את "השופר גדול של הרי"ף" [ככל הנראה הוא מורינו הרב יאשיהו פינטו ז"ל] ותקעו בו לעורר רחמי שמים לבטל הגזירה בזכות הצדיק. באותו מעמד פקד רבי יעקב על כל יהודי היודע דבר אודות היעלמו של הכומר לבוא ולהעיד. בחור אחד שנכח שם ניגש לפניו והעיד שראה את הכומר ואת משרתו ביום  רביעי בשעות הערב כשהם פונים לרחוב הגויים, הבחור אף הציע לכומר לקנות ממנו "תונבאק"-טבק לעישון.
רבי יעקב שלח את הבחור לומר את הדברים לפני הקונסול, אך הקונסול קבע שרבי יעקב הוא ששׂם את הדברים בפי הבחור, וציוה לאסור את הבחור ולענות אותו עד שיודה בכך. הבחור עמד בגבורה ולא נכנע, אך גופו לא עמד ביסורים וביום שני או שלישי השיב את נשמתו ליוצרה. רק לאחר שנכלאו רבי יעקב ענתבי ושבעה מטובי הקהילה, איפשר הקונסול להביאו לקבורה. המצב הכללי הלך והחמיר וכל שמועה בדויה נתקבלה אצל שונאי ישראל כסיבה להתעולל ביהודים, וכך היה כשאשה זקנה כבת תשעים שנה, שהיתה מוכרת כאשה "פרושה" שארבעים שנה לא רחצה את ידיה, אמרה שראתה בחלום שהיהודים הרגו את הכומר וקברוהו בביתו של אחד מבניו של החכם אבולעפיא. מיד בלילה באו המון העם הערלים, גדולים וקטנים, ופרצו לבתיהם והרסו אותם עד היסוד בחיפוש הגופה הקבורה שם. רבי יעקב שלח מיד יהודים מטעמו, שיהיו נוכחים בשעת החיפושים, כדי שלא יטמינו הערלים עצמות או גופה בעצמם ויטענו שמצאו זאת באחד הבתים של בני החכם.
בפקודת המושל נכלאו בצארייא-בית האסורים, כל השוחטים וכל הקברנים, והשליכו למעצר גם את ילדי היהודים. יותר מ-60 ילדים נתפסו והוחזקו בבית הסוהר. נאסר עליהם לפגוש את הוריהם, וניתנו להם רק פרוסת לחם וכוס מים ליממה. הם עונו והוכו באכזריות רבה, והדם שתת מבשרם וקול צעקתם נשמע למרחוק. רבי יעקב תיעד במכתבו שהיו סוגי עינויים קשים עד שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ואפילו בזמן חורבן בית המקדש לא נשמע ולא נעשה כדבר הזה.
מהומה ובהלה פחד וחלחלה שררו בחארת אל יהוד, ורבים מהעם הנותרים ברחו מן העיר ומצאו להם מקומות מסתור במערות ובמחילות עפר, אין יוצא ואין בא.
דבר העלילה נתפשט בכל סוריה, וכשהגיעה השמועה לעיר חלב אימה גדולה נפלה על היהודים, נמס כל לב ורפו כל ידים. הערלים היו מבזים ומחרפים את היהודים בראש כל חוצות, ולא היה שום יהודי יכול להראות לפני שום ערל, וכל שכן להתייחד עמו, כי תכף היו הורגים אותו. אחד מגדולי אר"ץ החכם השלם רבי אברהם ענתבי ע"ה,  דודו של רבי יעקב, העיד ש"מזמן המן הרשע עד היום לא נפל מקרה כזה לבני ישראל".
כדי להציג בפני העולם שהצדק יצא לאור ונעשה דין אמת התחילה סדרת עינויים קשים מנשוא על כמה אנשים כדי להכריחם להעיד עדות שקר.
 הספר, שלמה נגרין, הועבר ל"צארייא"-בית הסוהר הממשלתי, ושם עונה עינויים קשים, וכשעמדה נשמתו לצאת לחשו לו שיעיד כרצונם ויצילוהו. כך נסחטה ממנו "הודאה" שראה את הכומר בביתו של חכם דוד הררי, ושם בקשו ממנו שיהרגהו וסירב להם, ובמעמדם של ששה יהודים נוספים, שנקב בשמותיהם: משה אבולעפיא, יצחק הררי, יוסף הררי, אהרן הררי, יוסף לניאדו ויהודה מסלוניקי, ראה הספר את ר' דוד שהתחיל בהריגת הכומר ואת אחיו, ר' אהרן, שסיים.
ביום שבת ט' באדר א', ה-14 בפברואר, נעצרו הללו ועונו באכזריות. חרף זאת טענו כולם, אף שנחקרו בנפרד, כי חלף זמן רב מאז נפגשו כל אלה יחדיו, ובמיוחד, לא ראו ולא שמעו על הנזיר תומס ביום היעלמו. מחמת העינויים והייסורים שנכפו עליהם הודו לבסוף דוד הררי, יצחק הררי ואהרן הררי, ומשה אבולעפיא.
בהודאתו המלאה שנגבתה תחת איומים סיפר נגרין אלחאלק כיצד התבצע הרצח: "שמנו קערה מתחת לצווארו של הנזיר, ואז חתכנו את גרונו, כדרכו של השוחט. הדם נזל לקערה ונאסף, מבלי שאף טיפה אחת תלך לאיבוד. אחר כך, ביתרנו את גופת המת והשלכנו את השיירים אל תעלת הביוב".
מורד אל-פתאל, המשרת בבית  החכם דוד הררי, העיד גם הוא עדות שקר זהה לעדותו של נגרין הספר.
בינתיים "נמצאו" עצמות בנהר הנקרא "קילט", המסובב תחת בתי העיר ואשר אליו נשפכים הביבים, הנהר עובר גם תחת בתי היהודים ותחת השוק היהודי. רופאים מוסלמים ורופא אחד נוצרי קבעו שעצמות אדם הן, אף על פי שהיהודים טענו שאינן אלא עצמות בהמה שנשחטה. הוכרז עליהן שאלו הן עצמותיו של הכומר תומס, ואלה נקברו בטקס מפואר בכנסייה, ועל המצבה נחרט שזהו קברו של קדוש מעונה.

בית כנסת אלפרנג'
(צולם בתקופה האחרונה לאחר שיפוץ, בבניה המקורית היו לפני התיבה שש מדרגות)

אחר כך "נמצאו" גם עצמותיו של איברהים עמארה. הפעם סירב אחד מן הרופאים המקומיים לאשר שהן עצמות אדם, וטען כי מדובר בשרידי תרנגולת ובגולגולתו של כלב. אולם הקונסול הצרפתי לא נענה לדרישתו לשלוח את העצמות לבדיקה באוניברסיטה אירופאית ואחר שהסיר את הניבים החדים פסק שהן עצמות אדם.
לאחר מציאת שרידי הנרצחים ואחר שסחטו בכוח הודאה משני העדים, הספר נגרין ומהמשרת של ר' דוד הררי, שהם השליכו את העצמות במקום זה לאחר שהפשיטו את העור ע"פ הוראתם של החכמים, טענו השלטונות שהוכח הרצח הכפול וכי הוא בוצע בידי היהודים, אולם את מקום הדם שנאגר בבקבוקים עדיין לא גילו.
אחד הנאשמים המוכר בכנוי "מושון", בן למשפחה חשובה עד מאד, שרצה להציל את נפשו, התאסלם וזכה לחנינה עבורו ועבור אביו ואחיו, ושמו הוחלף ל"מוחמד אפנדי". [איש זה חזר בתשובה בערוב ימיו ושב לדת ישראל. בנו, שהיה קטן כשאביו התאסלם, גדל אצל סבו הגדול והיה לאחד מגדולי ישראל בדורו וחיבר ספר שו"ת. ואכן, בחמשת החלקים הראשונים של הספר חותם תשובותיו בשמו בלבד, ורק בחלק הששי מוסיף את שם אביו בחתימתו כמנהגינו].
כאן הגיעה העלילה לשיאה כשהמומר העיד עדות שקר נגד רבי ענתבי, וסיפר איך באותו יום חמישי בצאתם מתפלת ערבית בבית הכנסת אלפרנג', קרא לו רבי יעקב ולחש לו שילך לביתו של חכם דוד הררי ו"שם יודיעוך מה רצוני", וכשהגיע לשם ראה את באדרה תומה קשור בחבלים וששת החכמים שהעידו עליהם העדים הראשונים מסביבו ואמרו שחכם יעקב ענתבי ציוה שיהרגוהו וישלחו לו את דמו עמו בשביל מצות מצוה, ואז הרגו אותו לפניו ונתנו את דמו
 בכלי זכוכית ומסרוהו בידו להביאו אליו. וכשמסר לו הדם ברכו והכניסו לבית מדרשו והחביא שם את הדם אחורי הספרים. גם החכם דוד הררי אחרי שעונה קשות אישר עדותו של המומר מוחמד אפנדי.
עתה, כשנתלתה עליו האחריות בפרשה, נכלא רבי יעקב ענתבי חדשים רבים ועונה באכזריות רבה עד מאד וסבל יסורין נוראים והגיע כמה פעמים עד שערי מות, ועכ"ז לא הצליחו לשבור רוחו ולא הודה בעלילת השקר.
במאי 1840 הסתיימה החקירה בלא שנמצא הדם. שלושה מן הנחקרים זכו לחנינה מלאה הודות לגילוייהם: המומר-מוחמד אפנדי, שלמה נגרין ומורד אל-פתאל.
בפרשה נמצאו אשמים שנים עשר יהודים. שניים מהם מתו תחת ידי מעניהם, היו אלה דוד הררי ויוסף לניאדו. עשרה אחרים נידונו למוות: אהרן הררי, יצחק הררי, יוסף הררי ויהודה מסלוניקי שהואשמו ברצח הנזיר. מאיר פרחי, מורד פרחי, אהרן סטמבלי, יצחק פיג'וטו, יוסף מנחם פרחי ורבי יעקב ענתבי שהואשמו ברצח המשרת. גזירת השופטים גרמה לזעם רב בקהילות היהודיות בעולם. באותן שנים היתה סוריה נתונה לשליטת מצרים, ולחץ בינלאומי כבד הופעל עליה בכדי לשחרר את העצורים המעונים.
בהשתדלות דודו, החכם השלם ראש על אר"ץ רב"ה רבי אברהם ענתבי ז"ל, נרתם השר הגדול ר' אליהו פיג'וטו להצלת היהודים ושלח מכתבים לכל גדולי ישראל ולשרים בעלי השפעה בכל ארצות אירופה, הגביר המרומם סניור יעקב רוטשילד מאוסטריה, והשר משה מונטיפיורי ע"ה מאנגליה, והגביר אדולף כרמייה מצרפת נחלצו לעזרת היהודים וזכו לתמיכת ממשלותיהם.

תרגום (לפי סדר השורות):
בקר בקבר הכומר תומה אלקבושי וילל על מושבו
הוא שליח לשאם (דמשק) יוכיח והתעניין באנשים
שחטו אותו היהודים ולא נמצא בשלמותו
תאריך חמישי לשני בשבט (פבואר) ואלו הנשארים מעצמותיו
שנת 1840

אדולף כרמיה

השר משה מונטיפיורי

נוסח הבקשה של יהודי מצרים שנשלחה למוחמד עלי שליט סוריה ומצרים:
"הדת היהודית קיימת זה יותר מארבעת אלפי שנה, האפשר למצוא בספרי חוקיה ומנהגיה שיצאו בתקופה של ארבעת אלפי שנה גם תיבה אחת אשר תוכל להיות אמתלא לעשות נבלה כזאת. חרפה, חרפת עולם לאיש אשר יכול להאמין לדבר כזה, הישראלים מתעבים את הדם, והם מפריזים מאד על החק המחייב אותם להשמר מאכול את הדם. אבל השנאה הישנה של תקיף גדול בסוריא לבני דתו היא המפיצה את השקרים האלה, ובכלל זה נמסרו המעולים שבאנשי המקום בידי מענים והוטלו עליהם יסורים חדשים וקשים, בתחבולות כאלה אומרים להוציא מפיהם דברי הודאה, אין כל ספק כי העינויים הנוראים האלה יוכלו להוציא מפי אחדים מהם דברי שקר על עצמם, אם יש אנשים רבים אשר עוז בלבבם למסור נפשם למות ברגע אחד, אך מעטים המה המוכשרים לשאת מכאובים, והעינויים שהמציאו בדמשק נוראים מכל מיני העינויים אשר השתמשו בהם עד כה, כבר היו מעשים ביהודים שהודו על פשעם ואח"כ נודע כי זכאים הם. יותר ממאה ילדים מתו בבית האסורים ברעב, ככה עושים משפט וצדקה לעמך בדמשק. לא רחמים אנו מבקשים על בני דתינו כי אם משפט. לך עשה נא אתה אדוננו המרומם את משפטם".
 
בקשה זו עשתה רושם רב על השליט, ובבא השר משה מונטיפיורי עם אשתו למצרים מסר אגרת בקשה בשם כל היהודים שיתן לו רשות ללכת לדמשק ולחקור שם בדבר המעשים אשר נעשו.
 
נוסח הפקודה שנשלחה לשריף פחה מאת השליט:
"נמסרה לי אגרת מאת השרים משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה אשר הביעו בקשותיהם ותקוותיהם, והם שלוחים אלינו מאת כל בני דת משה האירופים, הם מבקשים מאתי כי אצוה להוציא לחפשי את כל בני דתם שנתנו במשמר בגלל החקירה ע"ד הנזיר תומה ואיברהים משרתו שאבדו, ולתת מנוחה מובטחת לאותם שברחו מפני העלילה. אנחנו באנו לידי מסקנה שראוי לנו למלאות משאלותיהם ותקוותיהם של שלוחי עם רב כזה, ע"כ אנחנו מצווים שכל היהודים הנתונים בבית הכלא יוצאו לחופש, ולאותם שנטשו את בתיהם תינתו הערובה בטוחה כפי האפשר שהם יכולים לשוב, איש איש מהם יכול לשוב אל משלח ידו או אל כל מלאכה שדרכו לעסוק בה. ומצווים אנחנו אותך לפעול כל פעולה לבל תגע יד בהם לרעה ולבל יאונה להם כל און, כי בחפצי להניח להם מכל תגרה ומכל מכשול כקדם, כל איש על מקומו יבוא בהשקט ובבטחה."
 
ובעזרתם הגבירו את הלחץ על השריף ועל הקונסול הצרפתי בדמשק, ולאחר מאבק קשה הצליחו להוכיח שכל העלילה בשקר יסודה אחרי שנתברר ע"י משלחת רופאים אומנים שבדקו את העצמות וקבעו חד משמעית שאינן עצמות אדם.
האסורים יצאו לחופשי ב-28 באוגוסט 1840, וביום אשר בקשו אויבי היהודים לשלוח בהם יד, נהפוך הוא, והוציאו את מושל דמשק להורג, וזכר לנס נקבע יום שחרור האסירים יום שמחה לדורות.

שיר שחיבר חכם שלום מהדיב ע"ה על גאולת היהודים מעלילת הדם ע"י השר משה מונטיפיורי

עלילת הדם של דמשק תמה מבלי שתיחקר עד תום, ומבלי שאיש נוסף ייתן עליה את הדין. עצמותיו האמיתיות של תומס לא נמצאו עד עצם היום הזה.
 




















זכרון מסירות נפשו והיסורין הקשים שסבל חכם יעקב ענתבי ע"ה חרותים על לוח לבם של כל יוצאי דמשק, ועד ימינו מידי שנה ביום הכפורים אחרי אמירת כל נדרי כשמזכירים נשמות כל גדולי החכמים בדמשק מזכירים את מעלת הרב מעוז ומגדול מורינו ורבינו עטרת תפארת לראשינו החסיד העניו ראש בית דין דמשק שסבל כמה ענויים קשים ומרים להצלת ישראל רבי  יעקב ענתבי זיע"א.

שער הספר מצת ציון של שר ההגנה הסורי מוסטאפא טאלס
מאוסף ד"ר אליעוז חפר


בהשתדלות השרים שעסקו בדבר ההצלה זכו כל יהודי האימפריה הטורקית לכתב מגן חתום מן המלך עבד אל-מג'יד  נגד כל סוגי עלילות בעתיד.
נוסח הפירמן-כתב הדת:
"דעת משובשת ישנה נתפשטה על היהודים שהם זובחי אדם ומשתמשים בדם לחג פסחם. בגלל הדיבה הרעה הזאת הוכו היהודים בדמשק וברודוס מכות אכזריות. כבר הוכח בראיות ברורות כי שקר ענו בהם ברודוס ובדמשק, ומלבד זאת בדקו אנשים מומחים בספרי דת היהודים ומצאו כי אסור ליהודים לאכול דם בהמה וקל וחומר לדם אדם. ע"כ איננו יכולים להתיר להצר ולהציק לעם היהודים כי חפצינו שיהיו נהנים מכל הזכויות הנתונות ליתר העמים, על כן יש לשמרם ולהגן עליהם בארץ ממלכתינו, ועל כן צוינו לפקידינו שלא יפריע איש את היהודים בארץ ממלכתינו משמירת חוקי דתם וממנוחתם בכלל.
מקום חתימת המלך שולטן עבד אל מג'יד".
 
המלכה ויקטוריא נתנה לסיר משה מונטיפיורי אות כבוד, סמל דגל ועליו דמות אריה וצבי ועליו כתוב באתיות עבריות "ירושלים", וצרפה עמו מכתב זה:
"אחרי אשר הרצו לפנינו כי מר משה מונטיפיורי הנאמן והחביב לנו מאד בגלל הידיעות שקיבל מארץ המזרח שמספר היהודים בדמשק וברודוס נאסרו והוכו וילדים רבים נאסרו והוחזקו בלי כל אוכל, ואנשים אחדים הוכו עד שמתו בענוייהם וכל זה מפני העלילה שהיהודים המיתו את הנזיר תומא, נסע ברצונו בלוית אשתו לאלכסנדריא כדי להוכיח שעלילת שקר היה ולהגן על אחיו האומללים והנרדפים, כי עלתה בידו להטות לבב הפחה מחמד עלי להוציא לחופש בכבוד את האסורים, ולתת לאותם שברחו לשוב  לבתיהם. ואח"כ נסע לקושטא וקיבל מהוד מלכותו השולטן עבד אל מג'יד פירמן מברר שהיהודים נקיים מעון ומבטיח לכל בני הדת היהודית הנתונים ביד ממשלת תרקיה שווי זכויות עם כל יתר נתיניו, שמנו לבינו לב מלכות לכל האמור למעלה ואנחנו רוצים לתת לסיר משה מונטיפיורי זה אות חיבה מאיתנו דכרון ליגיעותיו הרבות אשר יגע בעד אחיו הנעים והנרדפים בארץ המזרח ובעד עמו בכלל".

נס באדרה תומה

 
 
טלפון: 0773293037  דוא"ל: shaarbinyamin@gmail.com  בני ברק - ישראל
לעילוי נשמת מר בנימין אסא דוויך ז"ל        en Memoria de Don Binyamin Assa duek z"l
ומרת אשתו רבקה לבית פרכה ז"ל             y su esposa Sra. Rebeca Farca de Assa z"l