הלבבות, ולא להנאת האכילה עצמה שבזמן קצר תסתיים. במסיבה זו עצם ההשתתפות יחד היא תכלית ההנאה, בה כל אחד נהנה מחברת רעהו בנועם שיח והשתעשעות בדברים זה עם זה.
כן עשה הקב"ה. אומות העולם נחשבים כעבדים, מהם ביקש כביכול שיערכו לפניו סעודה גדולה - 70 פרים, כיון שחברתם לא חשובה לפניו, אם כן הסעודה היא העיקר ובאה הבקשה שתערך ברבוי כיד המלך הרחבה. אבל בני ישראל נחשבים "בניו של הקב"ה" והם אהובים לפניו, מהם ביקש "עשו לפני סעודה קטנה" – פר אחד. ולמה, כי עמהם אין עניין ברבוי עסק האכילה, אלא כל המטרה אחת היא "אהנה ממך" - ממך עצמך, מידידות חברתך ונועם פניך.
לאור דברי חז"ל והמפרשים, אמר רבי יצחק, אפשר לומר שזה גם הטעם שאמרה התורה להקריב בשבת רק שני כבשים, פחות משאר קרבנות המוספין. לרמוז לנו, כיון שנצטווינו ביום השבת לענגו במאכל ובמשתה ושינה, כמו שנאמר "וקראת לשבת עונג", ויכול האדם להמשך בתענוגות ובשינה כל היום, ולאבד מהזמן היקר לעיקר המטרה להשתעשע עם קונו – בשירה ובזמרה ועסק התורה בנשמה היתירה.
לכך, כביכול הקב"ה, מתוך רצונו להשתעשע עמנו בשבת-קדש בצוותא באמצעות החלק הרוחני הנעלה המתווסף ביום קדוש ומבורך, מבקש מאתנו בשבת עשו לי 'סעודה קטנה', דהיינו ב' כבשים דווקא, לרמוז לנו שלא נפריז באכילה ושתיה ושינה, וניתן עין לעשות קבע ועיקר את תענוגי הנשמה, שזהו עיקר העונג – הנאת אהבת הבן בקרבת האב.
