בן הרב דוד אחיו של רבי אברהם ענתבי ע"ה מגדולי רבני אר"ץ מח"ס "מר ואהלות". שימש רב ודיין ומורה צדק בדמשק במשך למעלה משלושים שנה, ונקרא בפי גדולי רבני העיר שבאו אחריו "מארי דאתרין".
שמו הטוב הלך לפניו למרחקים, והיה נערץ אף בסוד קדושים מגדולי דורו שהיו שולחים אליו ספיקותיהם ומבקשים ממנו לחוות דעתו בדבר ה' זו הלכה. מעט מזער נשאר מחידושי תורתו בכת"י המובאים בספרי רבני דורו.
מפסקיו המפורסמים הוא פסק הירושה של השר והטפסר ג'יבלי חיים פרחי ה' יקום דמו, שנרצח באכזריות בידי הפחה עבדאללה בעכו בר"ח אלול תקע"ט, וגם אשתו נפטרה בברחה מעכו לדמשק, וחלק גדול מרכושו נשאר בידי אחיו הצעיר השר משה פרחי, והוא נתבע בדין תורה ע"י אחיו השר רפאל ובני אחיו ג'יבלי יוסף לקבלת חלקם. ביום ח"י אלול תקצ"ג פסק רבי יעקב כטענת התובעים וחייב את השר משה לתת להם את חלקם. למעשה הנתבע לא קיים את פסק דינו ואחרי התחמקויות שונות סיבב לרבי יעקב צרות רבות בידי השלטונות, וביום כ"ח חשון תקצ"ז הוציא עליו כתב סירוב ושלח את פסק דינו בפני רבני ירושלים ובראשם הראש"ל רבי אברהם חיים גאגין אשר סמך ידו עליו. ועיין בשו"ת חוקות החיים (סימן א' ב') לרבי חיים פאלאג'י שהביא עוד דעות גדולי הדור ההוא בענין פסק זה ע"ש.
זהירות מיוחדת היתה לו לקבוע הנהגותיו ע"פ מנהג העיר דוקא, וגם כשלא ידע המנהג הקדום טרח לבררו ולמרות רוחב בינתו לא היה מורה מעצמו, וכמו שתמצא בשו"ת שערי עזרא (או"ח סימן כ"ג) הנהגתו בענין הטעמת הכוס לתינוק במילה ביום הכפורים המועתקת מכת"י.
מלבד גדלותו בכל עניני הוראה ורוב טרדותיו כראש אב בית הדין, היה גם מוהל הבקי ורגיל במלאכת הקודש, ועד סוף ימיו נהג לרשום למזכרת את שמות הנימולים על ידו.
כמו כן בין סדריו העמוסים בצרכי הצבור כתב שירים והתאימם ללחנים ידועים, ובכך מנע מהמון העם לרעות בשדות זרים. קומץ קטן מהם נמצאו בפנקס כתובים בעצם כת"י.
אמנם זכרונו של רבי יעקב ע"ה נחרת לדורות בגלל מסירות נפשו והיסורין הקשים שסבל בעת עלילת הדם המפורסמת בשנת הת"ר אשר העלילו אז על יהודי דמשק להאשימם ברצח הכומר הנוצרי באדרה תומא יש"ו, ועד ימינו כל יוצאי דמשק בכל מקומות מושבותם מידי שנה ביום הכפורים אחרי אמירת "כל נדרי" כשמתפללים על מנוחת נשמותיהם של כל גדולי עדתינו לדורותיהם, מזכירים את מעלת "הרב מעוז ומגדול, מורינו ורבינו עטרת תפארת לראשינו, החסיד העניו, ראש בית דין דמשק שסבל כמה ענויים קשים ומרים להצלת ישראל רבי יעקב ענתבי".
במשך ששה חדשים ויותר נכלא רבי יעקב בבית מעצר וסבל שם עינויים קשים ומרים וסדרת התעללויות אכזריות עד שהגיע לא אחת עד שערי מות, ועכ"ז לא עלה בידי הצוררים להוציא מפיו הודאה בתכנון הרצח או הלשנה על מי מאחיו היהודים. מעט מזער מתלאותיו העלה על הכתב ע"פ בקשת השר משה מונטיפיורי ע"ה והוא נדפס בסוף ספר "אהל ישרים" לדודו רבי אברהם ענתבי ע"ה, ולהלן נביא כמה ציטוטים מדבריו.
חצר ביתו של השר חיים פרחי הי"ד בדמשק
(בתהליך שיחזור ע"י השלטונות)
רשימת נימולים, מפנקסיו של רבי יעקב בכת"י
למעלה: יום ה' בש"ק כ"ד סיון מלתי יצחק יום טוב
הי"ו בן יעקב טראב הי"ו
למטה: יום ה' כ"ט תמוז תר"ו מלתי דוד בן ר' לב יצ"ו פעה"ק ירוש' קרוב ר' צבי הי"ו. יום שבת קדש ז' אלול בביהכ"נ יוסף רחמים יצ"ו בן ח' רבנו פרחי הי"ו
חתימות ידו בתקופות שונות
סדרת ההתעללויות ע"פ עדותו של רבי יעקב: אחרי עדותו של המומר מחמד אפנדי בו קשר ישירות את רבי יעקב בתכנון הרצח, הוציאו אותו חבורה של חיילים והובילו אותו ע"י מכות נמרצות והיו רוקקים בפניו וממרטים בזקנו, והעמידו אותו בחצר ואיימו עליו שישחטו אותו כצאן, ותיכף השליכוהו ארצה והעבירו חרב על צוארו כמה פעמים ולא הרגוהו, וכך תיאר במכתבו: באופן שהרגוני הכוני פצעוני עד שאין הפה יכול לספר ואזנים לשמוע. אחר כך הורידו את המצנפת מעל ראשו וזרקו אותו בכח גדול תוך בריכת מים גדולה ועמוקה והיו המים קרים מאד מאד ככפור וגם שלג היה בתוכה, וכל החיילים נסובו סביב הבריכה ומקלות בידם וכשהיה מוציא ראשו מהמים היו מכים אותו מכות איומות על ראשו, וכך עשו כמה וכמה פעמים עד שהסכים למות בחנק ולא להוציא עוד ראשו מהמים כי לא יכל לסבול יותר מכות בראשו. מיד גזר הצורר להעלות אותו מהמים והיו כל איבריו מרתתים ומתנועעים ברתת גדול מרוב הקור ומרוב היסורין וחשכו עיניו מראות, ואז הביאו את מחמד אפנדי לדבר על לבו, וכך אמר לו: אתה סבור למסור עצמך על קידוש השם וזה לא יהיה לך, אלא כל יום ויום יעשו לך יסורין קשים ומרים ממות עד שתודה בסוף לכל דבריהם. וכשסירב רבי יעקב לדבריו, אמר המומר שהחכם מקלל אותו, וכעס הצורר עליו וציוה להכותו, ואז הרופא הסתכל בפניו ואמר לצורר שאם יניחוהו כך לא יחזיק בחיים יותר מרבע שעה כי נשמתו קרובה לצאת. אז פקד הצורר להפשיט מעליו את הבגדים השרויים במים קרים והלבישוהו בגד צמר והדליקו מדורות אש לחמם גופו, אבל חיילי המשמר לא נתנו מנוחה לגופו החבול והיו מפשיטים אותו ערום בקור העז והיו גובים ממנו כסף רב לאפשר לו לכסות בשרו ולהתחמם מעט באש, וכך עבר עליו הלילה מתוך קללות וגידופים והיו מכים אותו ורוקקים בפניו ולא הניחוהו לישון כל עיקר. למחרת בבוקר לקחו אותו לדיווא"ן מקום המשפט, ויען לא היה בכוחו לילך על רגליו הרכיבוהו על החמור ובהגיע אל רחוב העיר נתקבצו הערלים והורידוהו בכח והרכיבו אותו בהיפך וקשרו אותו עם זנב החמור ורקקו בפניו ומתעללים בו עד שלא יכיל שום שכל ורעיון את גודל סבלו. למקום המשפט הובא אחד הנאשמים במעשה הרצח שלא עמד כוחו תחת השבט ומרוב סבל הוציא מפיו עדות שקר להאשים את רבי יעקב באחריות ותכנון הרצח, וכשסירב להודות השכיבוהו על הארץ והכוהו על גבו במקלות ובכורבאג' וקול צעקותיו נשמעות מרחוק עד שנתפרקו ונשתברו עצמותיו ודם רב היה שותת מגופו, ומגודל המכות ניטל ממנו כח הדיבור ונתעלף, ושפכו עליו מים רבים להשיב רוחו. אחרי שניסו שוב במתק שפתיים להכריחו להודות ועמד בסירובו קצף חמת הצורר, וציוה לקשור חבל סביב ראשו ולהכניס בין החבל לראשו עצמות, ומרוב לחץ לא הספיקו להכניסם עד חציים ונקרע החבל, ואז הביאו חבל חדש וקשרו בו קשרים במקום העצמות והכניסו הקשרים בראשו ובמצחו בחוזק גדול עד שבלטו שני עיניו לחוץ ויצאו מחוריהן, ונתפרקו עצמות ראשו זה מזה, חצי כובע הראש העליון נפרק מהעצם התחתון, וזעק זעקה גדולה ומרה ונפל כפגר מת לעיני כל העם. מיד שפכו עליו מים קרים בזה אחר זה עד ששבה נשמתו מעט מעט, והחזירוהו לבית הסוהר באברים מתים ממש עד שהיה מתאוה למיתה בכל עת ורגע ואין חונן ומרחם. אחרי הפוגה קצרה הובאו עדים זוממין נוספים שקשרו בעדותם את הריגת המשרת של באדרה תומה בבית הגביר סניור פרחי עם רבי יעקב, ואז גזר הצורר לתחוב עצים של קנה בין צפרניו לבשרו. ואחר כך ציוה לכלאו בעליה סוגרת ומסוגרת בבידוד גמור אין יוצא ואין בא, ומהאוכל שהיה נשלח לו מביתו הגיע לו רק יתר הפליטה סרח העודף שהשאירו ממנו הסוהרים, ויוסיפו עוד לענותו כשהיה נצרך לנקביו גדולים וקטנים, לא היו מניחים אותו לצאת אם לא במתן כסף רב, עד שהוצרכו בני ביתו למכור כל אשר להם להמציא לו מעות לשלמונים. ובכל יום ויום היו מתחלפים השומרים ופנים חדשות רעים וחטאים שאין בהם רחמנות מתמנים עליו, וגם אחרי לקיחת כל כספו לא היו מניחים אותו לצאת לנקביו לא ביום ולא בלילה, והיו מכים אותו באכזריות רבה. ועוד הגדילו צערו עד מאד בהכניסם עשן הטוטון בחדרו האטום לגמרי ולא היה בכחו לסבול המחנק. בעבור כמה ימים ששבה רוחו במקצת חזרו להביאו בפני הצורר, וכשראה שעודנו עומד בסירובו להודות על שקר העמיד שני חיילים בשני צדדיו מאחוריו ורצועות הכורבאג' בידם, והיה הצורר מכה אותו ברצועה שבידו בפניו ושני החיילים מכים יחד מאחוריו באכזריות גדולה, עד שניטל ממנו כח הדיבור וכשל כח הסבל ונתעלף. למחרת חזרו שוב להלקותו, והיו קול צעקותיו נשמעות למרחוק, ויוסיפו עוד לענותו ומשכו את אזניו בכח גדול עד שאיבד את ההכרה. בדרכו חזרה לתאו הפליאו אנשי החיל את מכותיהם והיו ממרטים בזקנו והיו דורשים ממנו דמים, תרתי משמע, להקל את סבלו. ביום השלישי חזרו להביאו, ואחרי האיום והסירוב גזר על הגבורים מאנשי החיל לעבו"ר בברית"ו להמעיכ"ו, ולא נותרה בו נשמתו מהכאב הנורא ונתעלף. ביום הרביעי הגדילו בכוונה להזיק להפ"ר ברית"ו, וקשרו לו חבל ובראשו גולת ברזל גדולה והיו מכים בו הכאות גדולות, וכשהיה גופו מיטלטל ומתנדנד מדחף המכות היה גורר עמו בקושי את גולת הברזל הכבידה עד שכמעט נכר"ת ברי"ת, וניטלה ממנו נשמתו ונרדם בעלפון עמוק מבלי להרגיש מאומה, ונשאר כך מעונה במכאוב נורא כמה ימים. אחרי שנתחזק במקצת גופו השבור חזרו להפלאות בו מכותיהם, וקשרו ידיו ורגליו בשני מוטות ותפסו בו שני אנשי חיל גבורים והיו מגביהים אותו מעלה ומטה ולכל ארבע רוחות העולם, ואחר כך חובטים אותו בכח בקרקע על האבנים. ובלילה הכוהו בכורבאג' על רגליו, ובפרט ברגלו השמאלית שהיה לו בה סבל מיוחד והגבירו מכותיהם עד שפרחו כל צפרני הרגלים ונחתך כל העור, והיה דמו נובע כנחל, ומרוב כאב ניתק קולו ונאלם דומיה ונשאר כגוף מת בלא רוח. בראותם שלא יעמוד עוד בסבל החזירוהו לחדרו סגור ומסוגר, והחזיקוהו שם בבידוד גמור אין יוצא ואין בא, והיה מוכרח לעשות צרכיו שם בקדירה אחת שקנה מבלי יכולת להזיז גופו, ולא היו מפנים אותה מבלי לגבות ממנו כסף רב. והשאירוהו שם בלי להחליף בגדיו במשך שלשה חדשים, והיו הכינים רועים בו ביום ובלילה ופרעושים ועכברים גדולים וקטנים ונמלים הרבה מאד, והחלונות סגורים באופן שלא ראה אור ולא הבחין בין יום לבין לילה. לא השאירו בגופו שום אבר שלא כתתו ורסקו בתחבולות אכזריות כל שיניו נפלו זה אחר זה ולא נותר בו צורת אדם. * ניצוץ משיח בן יוסף: השר משה מונטיפיורי נפגש עם רבי יעקב ענתבי אחרי שחרורו, ואמר לו שאי אפשר להאמין שיעבור על ראשו יסורין כאלו יותר מסבל יסוריהן של עשרת הרוגי מלכות, ובודאי שיש סוד כמוס בדבר. ואחר רוב ההפצרות השיבו רבי יעקב מה שנתגלה לו מסוד ה' ליראיו שהוא עצמו ניצוץ משיח בן יוסף ואותו רשע צר הצורר הוא ניצוץ ארמילוס הרשע [עיין שער הכונות (דף ל"ז ע"א) בכונת ברכת תשכון בתיבות "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" צריך להתפלל על משיח בן יוסף שלא יהרג ע"י ארמילוס רשיעא ע"ש] ובאותו עת היה ראוי שיגאלו ישראל ובעוה"ר מדת הדין קטרגה מפני יהודי אחד בא על אשתו בנדתה ונתגלגלה דבר העלילה. אחרי שחרורו חיבר שיר מיוחד בשבח והודאה על גאולתו וגאולת העדה מהעלילה הנוראה, ומצאנוהו בכת"י באחד מפנקסיו.
* עלייתו לארץ ישראל: אחרי שחרורו מהכלא [כנראה בתאריך ח' אלול שנקבע ליום שמחה לדורות ולא אומרים בו תחנונים] נשאר רבי יעקב בדמשק עד יום ב' אדר שנת התר"א, ויעתק מש"ם לעלות לארץ ישראל. את חג הפורים עשה בעיר טבריא ת"ו, וביום כ"ה אדר הגיע לירושלים עה"ק. מסופר שביום שהגיע רבי יעקב ע"ה סמוך ונראה לערי ירושלים שמע הראשל"צ רבי אברהם חיים גאגין ע"ה קול קורא בחלום "יעקב אבינו בא לירושלים ואתה שוכב על מטתך", ולא ידע פשר הדבר. למחרת הציע דברי החלום בפני החכמים יושבי בית מדרשו, וקם אחד מהם ואמר "אין זה אלא שרבי יעקב ענתבי המזוכך מרוב יסורין אשר סבל בעלילת הדם, בא לירושלים". כשהגיע רבי יעקב קרוב לירושלים, יצאו לקראתו חכמי ישראל, ובראשם הראשל"צ רבי אברהם חיים גאגין. משנפגשו ירד הראשל"צ מחמורו והשתחווה לפני רבי יעקב ענתבי ואמר לו: "אילו היו מכים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו משתחווים לצלם". אדם יכול למסור נפשו על קידוש השם למיתה, אבל ייסורים קשים ועינויים מעבירים אותו על דעתו, והרי אתה מי כמוך שעמדת ביסורין ולא נתפתית. באותו מעמד קם הראשל"צ והוריד המצנפת מעל ראשו וביקש להלבישה על ראשו של רבי יעקב, אך זה סירב בכל תוקף, ואמר לו שכבר סיים תפקידו ברבנות ומעתה כל חפצו ורצונו להתעלות בעבודת ה' בדביקות בתוככי ירושלים קרתא דשופריא.
מנוחתו כבוד בירושלים עה"ק ביום ז' לחודש תשרי שנת התר"ז זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
וזה נוסח המצבה: פה נטמן הרב הגדול המפורסם בקדושתו וחסידותו שמסר עצמו וגופו ונפשו וקידש שם שמים ברבים וסבל זמן רב כמה עינויים ויסורין קשים ומרים בלי שיעור על העלילה הרעה הידועה אשר בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ונתקדש שם שמים ברבים בשנת הת"ר בהיותו רב ומו"ץ בעוב"י דמשק יע"א כקש"ת יעקב ענתבי זללה"ה והיתה מנוחתו כבוד פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ביום ז' לחודש תשרי שנת התר"ז. תנצב"ה.
