נס "תושה", שפירושו "אין שלטון" (אנרכיה), אירע בסביבות שנת הכת"ר (1860) כעשרים שנה אחרי עלילת הדם המפורסמת. באותם ימים היו מאבקים עזים בין הדרוזים והנוצרים המרואנים בהר הלבנון, ונתפשטו המהומות עד דמשק, שם נכנסו גם המוסלמים במעגל הדמים, שרפו כל הבתים ברובע הנוצרי, בזזו כל רכושם, התעללו בנשיהם ובנותיהם, ורצחו כ3000 איש.

כל יהודי דמשק שגרו בחארת אל יהוד בשכנות הרובע הנוצרי עמדו אז בסכנה ובבהלה גדולה כי מגודל האנדרולומוסיה הפורעים המשולהבים בתאות רצח לא היו מבחינים בין דם לדם.

                           
                                           חורבת הרובע הנוצרי בנס תושה

מפי השמועה הורו חכמי העדה לתלות ארבע כנפות מצוייצים על פתחי הבתים, ובנס גלוי פסחו המוסלמים המשתוללים על בתיהם, ולא נגעו ביהודים לרעה.

שמעתי בשם זקני דמשק שספרו על שאלת חלום הקשורה לאירועי הדמים בשנת כת"ר, ועליה השיבו מן השמים בפסוק (ישעיה כ"ו כ') "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". יש מי שמייחס שאלת חלום זו לרבי יעקב ענתבי ע"ה אשר שאל אותה בתקופת עלילת הדם המפורסמת כעשרים שנה לפני אירועי הדמים, ורואים בתשובת השאלה רמז שאחרי עשרים שנה עתידים הנוצרים המעלילים ללקות על מעשיהם.

למרות שיש בידינו סימוכין שאנשי הדור ההוא אכן ראו בפרעות על הנוצרים עונש מן השמים על מעשיהם הנלוזים בעלילת הדם, עכ"ז ההנחה דכך השיבו מן השמים לשאלת רבי יעקב ענתבי ע"ה אינה מבוססת. וסביר יותר להניח דשאלת חלום הנזכרת היתה על ידי חכמי העיר בשנת כת"ר בעת פרוץ המהומות, וכונת התשובה להבטיח שלא יהיה ליהודים שום נזק מהפורעים המוסלמים המשתוללים ברחובות, ועמה הוראת השעה להסתגר בבתיהם עד יעבור זעם.

כפי הנראה ביום י"ט תמוז שככו המהומות, ובהכרת גודל הנס קבעו חכמי העיר את אותו יום לשמחה לדורות, ולא אומרים תחנונים בתפלות כמו ביום טוב (וכן בתפלת מנחה ביום הקודם). מנהג זה נשמר עד היום בקהילות יוצא דמשק בכל מקומות מושבותיהם.

פיוט מיוחד חיברו פייטני העיר לזכר "נס תושה" המתחיל "שירו נא לאל שירים על גאולת העברים וכו' בשנת כת"ר לבריאה עשה לנו פליאה", וזכור הוא עד ימינו אצל זקני העדה.